הדבר שעשע אותם מאוד. 

כשהורו לנו אל עבר הדלת הם אמרו: "מכאן אתה נכנס". אחר כך הרימו את מבטם לעבר ארובת הענק שפלטה מתוכה עשן שחור ומתקתק והוסיפו: "ומשם תצא". 

זה היה הגורל שציפה לי. להיכנס מבעד לדלת ולהיתמר מעלה מבעד לארובה הזו שלילה ויום הקיאה את אותו עשן מתקתק, עשן אנושי, עשן שאצר בתוכו את בני משפחתי. תחילה רבים לא הבינו את המתרחש. אפילו כעת… אני בקושי מבין, ולו הייתי מבין, ממילא לא הייתי מאמין. 

אולם אז תפסתי מיד! הכול היה ברור לי כשמש…הם מתכוונים אליי. אני זה שאמור לעבור במסלול הזה דרך הארובה. אני, בגיל תשע הייתי צריך להגשים את החזון הגרמני: להיכחד מן העולם הזה, לתפארת הרייך. משהו השתבש. נותרתי בחיים! הצלחתי לשרוד! ניצחתי אותם! במכונה המושלמת, הנפשעת, שאיתה שיתפו רבים פעולה במטרה להשמיד אותי, את קרוביי ואת בני עמי, היה פגם. 12 זאת, אף על פי שלא היה מי שיושיט לי יד, לא היה מי שיושיעני, לא היה מי שיגן עליי כשמצאתי את עצמי לפתע מול עיניו המחושבות והקרות כקרח של יוזף מנגלה סמוך לרכבת ברציף של אושוויץ II – בירקנאו. מאחורי היו תשע שנות חיים ומשקלי היה עשרים קילוגרם. 

מוטלת עליי החובה לספר! עליי לזעוק! אני מוכרח לעשות זאת בשם כל יקיריי.